הבגידה


מאיפה כל הגברים הגיעו?

הבעיה של גברים דתיים הוא שעבר מידי זמן מאז שיצאו מהכוס של אמא שלהם.

מידי זמן מאז שאמא תשושה מחוסרת שינה אך מלאת אהבה חיבקה אותם חזק כשכאב להם, כשהפחיד להם, כשקר להם.

מידי זמן מאז שאמא עמוסה עם עוד ילדים אחרים טיפלה בהם, בצואה שלהם, במחלות שלהם, בבעיות שלהם.

מידי זמן מאז שאמא שכבר לא זכרה איך קוראים לה ומה היא פעם רצתה דחפה את עצמה עוד יותר אחורה כדי לבלות עם הבן האהוב, נדנדה אותו בידיה, נשקה אותו אינסוף במצח הקטן ושרה לו שיר ערש.

כמה מנותק וקרוע ממציאות החיים גברים דתיים צריכים להיות על מנת לבוא אל אותה אמא עשרים שנה אחרי ולומר לה: שירך לא מכובד. תכבדו אותנו. קולך אסור שישמע. כבדו אותנו.

איך אותם גברים חוזרים הביתה לנשותיהן - שבטח גם הן כרגע עושים את המלאכה הקשה מכל: להצמיח גור בן אדם חסר עונים ולגדל אותו לאדם לא לזאב – חוזרים הביתה לנשותיהן ונהנים מהאהבה שהן מרעיפות חופשי על הצאצאים שלהם, כולל שירה.

ואז הם מסתובבים ואומרים לה בפרצוף: כשאת שרה לילדים שלי, זה קדוש. וכשאת שרה לאחרים זה חטא.

איך הם מעיזים?

הרב פירר, כאשר אמו חבקה אותו ושרה לו שיר ערש, הפנה את ראשו? עזב את החדר? התייסר על החטא שנפל תחתיו? או שהוא שתה את האהבה הנוזלי הזה בשני אוזניים, חייך לאמו באהבה ונרדם בביטחון?

אני אמא ואני מרגישה נבגדת מגברים שלא רק עוזבים את הכן, כמו שהטבע רצה, אלא גם דואגים לרמוס את מי שהביא אותם עד כאן, לגזור כנפיים וכל חלקי האישה שלא משרתים אותם יותר.

וממשיכים הלאה כאילו בושה שיצאו מכוס של אישה ומנסים לאורך החיים להתנקות מהגועל.

מי שלא מכבד מאיפה הוא הגיע, לא מגיע לו שיכבדו אותו.