מוות למחמאות


"אויאויאויאוי, מי זאת הפמיניסטית המשוגעת הזאת אוטוטו עוד יהיה פשע להיות נחמד זה לזו."


כןכןכןכן אני הולכת ללכת לשם. החזיקו חזק, כי יש לי כמה דברים לומר על המחמאה הצנועה.


וברור שאני פמיניסטית משוגעת – קרא את השפתיים שלי.


הינה זה באה.

אז קודם כל בואו נדבר על מהו מחמאה?

נכון, הוא יכול להיות דבר נחמד שאיש אומר לאיש אחר.

אבל

הוא גם המערכת חיזוק חיובי המעודן בארגז הכלים של החברה.

על מה מקבלים מחמאה? אל דבר שמשרת את אורך החיים הקיים, על הצמדות לחוקים הלא כתובים ואל הענות (compliance). לא יחמיאו לך על עמידת סדר הדברים כקיים לדיון או חשיפת סטנדרטים כפולים.

אז בתור כלי, המחמאה היא ברוב המקרים מיועדת לגמול אותך בתמורת הישארותך המצטיינת בגבולות גזרת הסדר הקיים.

וזה כבר פחות נחמד עבורינו.

סקר המחמאה בטבע:

המחמאה במשפחה

נותן: הבעל מקבל: האישה

בסיטואציה משפחתית המחמאה הצנועה היא לעיתים קרובות מאוד תחלופה לעזרה של ממש.

"אשתי פשוט מדהימה, איך היא מטפלת בילדים." - האם הוא היה גם מהולל את האמהות הנפלאה של רעייתו לו היא הייתה דורשת ממנו לקחת את הילדים מהמערכות פעמיים בשבוע? מדוע? אופי האמהות שלה היית נפגעת מזה? לא!

אבל אז הוא כבר היה כנראה מחמיא לעצמו כבעל המאה אם לא היקום.

"אשתי תקתקנית חבל על הזמן" – המממ...מי אתם חושבים מארגן את הילדים בבוקר במערכת הזו?

"אשתי מבשלת שאין דברים כאלה וואי וואי". נחמד. אתה מוכן גם להעמיד ארוחת ערב כמה פעמים בשבוע?

המחמאה במקום עבודה

נותן: הבוס מקבל: העובדת \ נותן: היריב/יריבה מקבל: העובדת

המחמאה הזאת חיה תוקפנית למידי. תנסו להיזכר כמה פעמים הבוס שלכם או העמיתים שלכם החמיאו לתוצאת העבודה שלכם פרופר. פרגנו לכם על עבודה מצוינת. העצימו אתכם מפני אחרים.

ועכשיו תחשבו כמה פעמים אמרו לך: "מי זאת היפה הזאת?", "מה, רזית?", "אין את סטייליסטית, משהו".

תנו לי לנחש מה אתן שומעות יותר.

אחד הדברים התוקפנים ש אמרו לי כשעבדתי כאנליסטית היה כשהגיע עובדת חדשה מקבילה לי והיא צעקה:"או וואו והינה דוגמנית הבית אני מבינה!" spoiler, זאת לא היית מחמאה.

המחמיא בעבודה הרבה פעמים מנסה למקם את עצמו בעמדת בכירה יותר ממך על ידי מחמאה על משהו מזערי, אולי משהו חיצוני שאף גורע מהרצינות שלך – אף פעם לא על עבודה נפלאה.

מחמאות ברחוב

נותן: גברים מקבלים: נשים העוברים ושווים

זה קל. איכשהו אני לא מסתובבת ברחובות וצועקת על הגברים העוברים ושבים מה הכוס שלי חושבת עליהם.

אני לא אומרת לקופאי בסופר "אמרו לך שאתה הורס?"

אני לא צועקת מהאוטו לגבר בחליפה "וואי וואי איזה קלאסה!"

אני באופן מפתיע מצליחה לשמור את המחשבות המיניות שלי בתוך עצמי.

אז למה יש כל כך הרבה גברים שמתקשים בדבר הזה?

נראה לי שזוג הגברים ההם באמת גדלו עם השכנוע עצמי שהעולם מחקה לשמוע מה יש להם לומר. שהם קובעי דבר. שנשים אשכרה משתוקקים למצוא חן בעיניהם.

אני לא יודעת כמה אפשר להאשים את הגברים האלה על כך הרי זה בטח באה מהבית והחברה לא בדיוק מתקנת אותם אלה עוד מתגמלת התנהגות כזו.

ואז כאשר גבר כזה נפגש עם אישה יפה שמזיזה לא את השרוול הוא באמת מרגיש שהוא עושה לה טובה שהוא משתף אותה בכך שהוא שופט אותה לחיוב.

במקרא השני אני חושבת שהגברים שצועקים עליך ,יא אללה איזה כוסית,

הם בכלל לא מדברים איתך. הם מדברים עם עצמם. אם הם לא יצעקו, אמרו להם שהזין שלהם ייפול. הם חייבים שוב ושוב כל יום כל שעה כל דקה להוכיח לעצמם שהם גבר גבר, ועבורם הכי עצוב לי. זה בטח מייגע!

אבל שוב, מחמאה עבורינו, זה לא.

הינה הכלל שלי לזיהוי מחמאה אמיתית:

אם אני יכולה לקחת את הנותן, את המקבל, ולהחליף ביניהן והמחמאה עדיין מתקבלת – זו מחמאה אמיתית.

בואי נבדוק:

"בעלי פשוט מתקתק את הילדים" היא צעקה מתוך הג'יף בזמן שבעלה חיפש את הסוודר האהוב על הילדה האמצעית ושכנע את הבן הקטן בכל זאת לשים מגפיים במקום כפכפים, ארגן תיק החתלה ולקח עטים ונייר לילדים למסעדה בכיס השני. היא צפצפה "איפה אתם, אני מוכנה! כמה זמן לוקח לכם!"

"וואו רזית?" היא אמרה בכל רם כאשר היא פגשה את המנכ"ל במטבח. "אתה לא צריך, אתה יודע, אני אומרת לך, עדיף שיש מה לתפוס."

היא וחברה שלה הביטו באיש העסקים העובר מלמעלה עד למעטה. "וואי וואי איזה טובה הייתי עושה לך, שתהיה בריא!" "איזה קלאסה! תעשי לי ילד, ילד!"

I rest my case.


*עברית זו לא שפת האם שלי אז אם מצאתם שגיאת כתיב, אנא ממכן, רשמו לי בהערות! תודה!