אשת חייל מי ימצא?


לפעמים אני שומעת את המשפט הזה " היא לא עושה עניין".


זה אמור להיות מחמאה אני מבינה.

וזה מעציב אותי.

כחברה אנחנו רחוק מהמצב שעבודת האישה כל כך מדוברת, כל כך מוצפת וכל כך מוערכת שזה כבר הולך על העצבים של כולנו ואנחנו נושמים לרווחה כאשר אחת "לא עושה עניין".


מה גלום במחמאה הזו: ההוקרה הסמויה שאכן יש כאן דבר שעשויים לעשות ממנו עניינים:

מחלה, עבודה, טראומה, קושי

דבר מה שלא פשוט להתמודד איתו, שהוא קשה לעשות.


והמחמאה הוא בעצם שהאישה שסוחבת את הדבר הזה על חייה, שהיא לא דורשת מאיתנו עזרה, שהיא אפילו לא דורשת מאיתנו תשומת לב, אנחנו חוגגים שהאישה שחררה אותנו מלקחת אותה בחשבון או לפחות להרגיש טיפה לא נעים שאנחנו לא שמים עליה.


המחמאה הזו היא תעודת עוני לחברה.


כאשר מהוללים אותך על כמה שאת לא פונקציה בחיים של הסובבים אותך – האם זה לא טיפה כמו לרצות שלא תהיה קיימת?

וכאשר את הגשמת את המשאלה התמונה במחמאה הזו והלכת לעולמך, אז יגדו עליך שהיית אמא ורעיה למופת? שחייך הסתכם בפונקציה ששיחקת עבור האחרים?

כולם יריעו ל"אמא הגיבורה" שמצליחה הכל, מג'נגלת חיי משפחה, עבודה, זוגיות, חברה, בית, ניהול משק בית, בריאות המשפחה, תכנון אירועי משפחה, חיי מין, תרומה לקהילה ועוד ביממה הקצרה כמו של כולנו בעוד שגבורת בעליה מסתכם בכך שהוא יוצא לעבוד, לוקח את הילדים פעם בשבוע, ומיד פעם לסרט, ורואה כדורגל בערב.

אשת חייל מי ימצא?

כבר בתורה לא ניסו אפילו ליפות את הקטע הזה: אשת החייל עומלת, מנהלת עסק, משק בית ודואגת לילדים, בעוד שבעלה יושב בשערי העיר ומפטפט.


אני מוכנה לוותר על אות הציון והזה ועל כל השבחים בתמורה לכך שאהובי ייקח איתי חלק שווה ושווה במלאכת החיים והמשפחה.


*עברית זו לא שפת האם שלי אז אם מצאתם שגיאת כתיב, אנא ממכן, רשמו לי בהערות! תודה!